בסוף ינואר עזבתי את ביתי בווירג’יניה, שם אני עובד כמנתח פלסטי ומשחזר והצטרפתי לקבוצה של רופאים ואחיות שנסעו למצרים עם קבוצת הסיוע ההומניטרי MedGlobal להתנדב בעזה. עבדתי באזורי מלחמה אחרים. אבל מה שראיתי במהלך 10 הימים הבאים בעזה לא היה מלחמה - זו הייתה השמדה. לפחות 28,000 פלסטינים נהרגו בהפצצה של ישראל על עזה. מקהיר, בירת מצרים, נסענו 12 שעות מזרחה עד לגבול רפיח. חלפנו על פני קילומטרים של משאיות סיוע הומניטרי חונות כי אסור היה להן להיכנס לעזה. מלבד הצוות שלי וחברי שליחים אחרים מהאו"ם וארגון הבריאות העולמי, היו שם מעט מאוד אחרים. הכניסה לדרום עזה ב-29 בינואר, אליה נמלטו רבים מהצפון, הרגישה כמו העמודים הראשונים של רומן דיסטופי. האוזניים שלנו היו קהות מהזמזום המתמיד של מה שאמרו לי היו רחפני המעקב שחגו ללא הרף. האף שלנו נבלע בסירחון של מיליון עקורים שחיו בסמיכות ללא תברואה מספקת. עינינו אבדו בים האוהלים. התארחנו בבית הארחה ברפיח. הלילה הראשון שלנו היה קר, ורבים מאיתנו לא הצליחו לישון. עמדנו במרפסת והקשבנו לפצצות, וראינו את העשן עולה מחאן יונס. באחת הפעמים, קומץ ילדים, כולם בני 5 עד 8, נישאו לחדר המיון על ידי הוריהם. לכולם היו יריות צלף בודדות בראש. משפחות אלו חזרו לבתיהם בח’אן יונס, כ-2.5 קילומטרים מבית החולים, לאחר נסיגת הטנקים הישראלים. אבל הצלפים כנראה נשארו מאחור. אף אחד מהילדים הללו לא שרד. ביום האחרון שלי, כשחזרתי לבית ההארחה שבו ידעו המקומיים שמתארחים זרים, ילד צעיר רץ והושיט לי מתנה קטנה. זה היה סלע מהחוף, עם כתובת בערבית כתובה בטוש: "מעזה, באהבה, למרות הכאב". כשעמדתי על המרפסת והסתכלתי על רפיח בפעם האחרונה, יכולנו לשמוע את המל"טים, ההפצצות והתפרצויות של אש מקלעים, אבל משהו היה שונה הפעם: הקולות היו חזקים יותר, הפיצוצים היו קרובים יותר. השבוע פשטו כוחות ישראליים על בית חולים גדול נוסף בעזה, והם מתכננים מתקפה קרקעית ברפיח. אני מרגיש אשמה מאוד על כך שהצלחתי לעזוב בזמן שמיליונים נאלצים לסבול את הסיוט בעזה. כאמריקאי, אני חושב על כספי המס שלנו שמשלמים עבור הנשק שכנראה פצע את המטופלים שלי שם. כבר גורשו מבתיהם, לאנשים האלה אין לאן לפנות.
היה הראשון לענות דיון כללי זה.
